פסק-דין בתיק ת"א 15699/05

1. שתי תביעות מאוחדות להשבת כספים ורכוש שגזלו הנתבעים מהתובע, לטענתו, תוך " מזימה זדונית ומרושעת שתוכננה בקפידה ובאופן מחושב ובוצעה ע"י ר., רעייתו מ. וכן ע"י גב' ר. (ג.) ש. (להלן: "ר.") אחותה התאומה של מ., וזאת במשך תקופה של כשנה אחת"- לשון כתב התביעה. רו. הנה גרושתו של התובע (הם נישאו זה לזו ב 25.11.04).

2. הצדדים:

 התובע (להלן " י.") הינו תושב חוזר מארה"ב העוסק בענף הביגוד והטקסטיל (להלן: "י."). עם שובו לישראל, הקים התובע את החברה תובעת 4 (להלן: " בוצ'לי"), שעיקר עיסוקה בעיצוב והפקות אופנה מצולמות וגרפיות.  לטענתו התכוון ראשית להקים תשתית עסקית בארץ, ולאחר מכן  להעביר בהדרגה את עיקר עסקיו לישראל.

התובעת 2 (להלן " מ.ש.")  הינה אמו של התובע ובעלת דירה ברח' המגינים 133 בחיפה, אליה אתייחס בהרחבה בהמשך. עם זאת, בזמנים הרלבנטיים לתובענה, התגוררה התובעת עם בן זוגה לחיים ברח' צה"ל 2. דירתה האמורה של התובעת מצויה בסמיכות למוסך "אורי מלמד", בו עבד הנתבע.

התובעת 3, חברת טיאל טכנו סיסטמס בע"מ (להלן: "טיאל") הוקמה בינואר 2005 ע"י התובע והנתבע, ומטרתה היתה לעסוק בפיתוח וייצור רכבי שטח.

הנתבע (להלן " ר.") הינו מכר ילדות של התובע, וגיסו לשעבר. הנתבעת (להלן " מ.") הינה רעייתו של ר., ואחותה התאומה של רו., גרושתו של התובע.

היחסים בין הצדדים החלו במהלך ביקוריו של התובע אצל אמו, בסמוך למוסך בו עבד ר. הנתבע. במסגרת פגישות מקריות אלו, סיפר י. לר. כי שב לארץ לאחר שהות ממושכת בארה"ב וכי ברצונו להכיר אישה למטרות רציניות. באותו מעמד סיפר לו ר. כי למ. יש אחות תאומה, אשר מעוניינת בקשר רציני. י. ורו. הופגשו ע"י הנתבעים במהלך חודש פברואר 2004 ובמהרה הפכו לזוג.  אושרם של רו. וי. כבני זוג לא נמשך זמן רב. נסיבות תיק זה מלמדות שהסכסוך שפרץ בינהם "גרף"  אליו עד מהרה גם את הנתבעים מחד, ואמו של התובע מאידך. אקדים ואציין כי השאלה האם נופל הסכסוך ולו בחלקו תחת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה נידונה  בהחלטה של מותב קודם בבית משפט זה , החלטה מיום 12.7.06 שלא הותקפה, ובעקבותיה אף תוקנה התביעה (ראה להלן). שני הצדדים ניהלו אפוא ההליך לגופו ועד תום בתביעה המתוקנת ובתביעה נוספת של חברת בו'צלי - חברה בבעלתו של י. (שתי התביעות אוחדו בהחלטתי מיום 28.5.08). לפיכך ממילא לא מתעוררת בעיה מעשית של סמכות , בין כי זו נתונה לבית משפט זה, ובין כי לאחר שניתנה החלטת השופטת למלשטרייך, ניהלו הצדדים הההליך לגופו עד תום ובלא מחאה בשתי התביעות שאוחדו, ומשכך מושתקים הם מלטעון בנושא הסמכות (ראה למשל רע"א 3640/03 יקירה דקל נ' שוקי דקל  (החלטה מיום 16.12.07); רע"א 11183/02 אבנר כלפה נ' רזיה זהבי ואח', פ"ד נח(3) 49; בש"א (מחוזי - חי') 9859/03 משכן בנק הפועלים למשכנתאות נ' קקון ; ע"א 1662/99 חיים נ'  חיים   פ"ד נו(6) 295; סע' 4 לפסק הדין בבג"ץ 8543/04 יעקב נגר נ' בית הדין הרבני הגדול).

התביעות המאוחדות כוללות טענות לפיצוי כספי בכמה רכיבים שונים, שאדון בהם בנפרד, תוך שילוב טענות הצדדים המרכזיות בכל ענין בנפרד.

3. מטעם התובעים הוגשה תצהירה של התובעת (ת/1) וכן מספר תצהירים של התובע (ת/2, ת/3, ת/4). כמו כן הגיש התובע את חוות דעתו השמאי דני גורביץ' (ת/5, ת/6, ת/7 ות/8). בנוסף הוגש תצהיר מטעם מר מזרחי יצחק, חוקר פרטי אשר סייע לתובע לאתר את הרכוש ה"גנוב" (ת/11) וחוו"ד נוספת מטעם מר משה לב, שמאי מטעם חברת "יצחק לוי" (ת/12).

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע (נ/33), תצהיר מטעם רו. (נ/37 ונ/37א), וכן תצהירה של הנתבעת (נ/52). כמו כן הוגשו תצהיריהם של מר אלדד שאו (נ/62), הגב' אור. דרורי (נ/69), דנה עירן (נ/72) מר איל מיוני (נ/73), ומר אושרי קאשי (נ/75).

למעט מר מיוני, נותן הצעת המחיר לשיפוץ הדירה, נועדו עדויותיהם של יתר העדים שנזכרו  ואינם בעלי הדין, לשמש מעין  עדויות אופי כנגד התובע.  רובם ככולם ניהלו עסקים עמו בעבר ונכוו לטענתם, בין בשל תשלומים שלא שולמו ובין בשל מעשי רמייה שונים. הנתבעים זימנו את העדים האמורים על מנת שימחישו התנהלותו הבעייתית של התובע ותרגילי עוקץ שביצע בעבר, הכל במטרה ללמוד לשלילה על מהימנותו. עדויות מעין אלה עשויות אכן להיות רלבנטיות במישרין, משעה שמדובר על עדות שיטה ומעשים דומים, שישימה אף במשפט האזרחי. אולם לשם כך נדרש שיהא אכן מדובר ב"שיטה" או מעשים דומים. טענות ההגנה של הנתבעים ביחס לתובע אינן מייחסות לו תרגיל עוקץ כלפיהם ספציפית, אלא שוללות גרסתו ככוזבת תוך תיאור התמונה העובדתית הנכוחה לשיטתם שלהם והצגתו כאדם לא מהימן באופן כללי. לא מצאתי צורך מעשי לדוש בעדויות אלה שמטעם הנתבעים, בשים לב לפלוגתאות כפי שגודרו בכתבי הטענות. הרלבנטיות היחידה שלהן הנה כאמור בענין מהימנות כללית של התובע, אף לא מהימנות גרסתו הספציפית בתצהיריו שבתביעה זו. אמנם ניתן להביא עדויות אף לצרוך צנוע זה, אלא שלאור התוצאה אליה הגעתי  ממילא ולפיה דין התביעה להידחות,   איני נזקק לעדויות  אלה.

בנוסף הוגשו מטעם הנתבעים תצהיריהם של הגב' רוזה ברטה אידל (נ/82), מר אבי כהן (נ/83) והגב' סיגל שקד (נ/84) העוסקים באותו רכיב של התביעה שעניינו תמורה מגעת עבור ארגון חתונתם של הנתבעים (ראה להלן). עדים אלה   לא נחקרו על תצהיריהם. אפתח בסוגיה אחרונה זו של תמורה בגין ארגון החתונה.

ארגון החתונה (ת.א. 20974/07)

4.  ביום 15.08.04 נישאו ר. ומ. (חצי שנה לערך לאחר שהפגישו הנתבעים בין י. ורו., ושלושה חודשים לפני שנישאו האחרונים זה לזו. באותו מועד, היינו אוגוסט 2004 , אין ספק שיחסי התובע עם הנתבעים היו יחסי אחווה). לטענת י., טרם חתונתם ביקשו הם ממנו לעזור להם וליתר בני משפחתם ברכישת בגדי החתונה, תוך הבטחה כי ישלמו לו לאחר קבלת מתנות החתונה. לטענת התובע, רכש עבור השניים, בין באמצעותו ובין באמצעות בוצ'לי, בדים ובגדי חתן ונעליים. כמו כן עיצב את שמלת הכלה, ושילם לבית הדפוס עבור הזמנות החתונה. אולם ר. ומ. מעולם לא השיבו לו את הכספים שהשקיע בסך 10,000 ש"ח. חשוב להדגיש כי הטענות והסכומים האמורים מתבססים על כתב התביעה המקורי.

"כתב התביעה המקורי" - מדוע? מכיוון שביום 12.07.06 קבעה כב' השופטת למלשטרייך- לטר כי " במקרה זה אין ספק שכל עילות התביעה שבין י. למ. מקורן בסכסוך אשר הקשר המשפחתי תרם לו תרומה משמעותית. לעניין התביעה בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות- האמרות המיוחסות למ. הינן בעיקרן קשורות ליחסו לרו. במסגרת חיי הנישואין שלהם.

לעניין הוצאת הרכוש מהדירה- הדירה היא דירת בני הזוג במהלך חיי הנישואין והוצאת המטלטלין נבעה מהסכסוך בין בני הזוג ופרידתם. לעניין חוב החתונה, החוב מקורו אומנם בתקופה טרם נישואיו של י. לרו., אך נראה כי ליחסים הקרובים בין הצדדים היתה השפעה על היווצרות החוב וכי ליחסים העכורים בין הצדדים כיום היתה השפעה על ההחלטה לתבוע לפי חוב זה. לסיכום, עילות התביעה שבין י. למ. הינן בסמכותו הייחודית של ביהמ"ש לענייני משפחה. שאר העילות הינן בסמכות בימ"ש השלום" (פס' 10.2- 11.2 להחלטה).  לאור האמור הגיש התובע ביום 24.10.06 כתב תביעה מתוקן, בו נמחק סעד מבוקש מהסעדים הנתבעים, וכן הוצנעה אחריותה של מ. לאירועים. הפעם תואר ר. כאחראי לריקון תכולת הדירה ולהזמנת ארגון החתונה. אולם תפקידה של מ. לא נשמט לחלוטין אף לאחר התיקון ועדיין נתבע כלפיה וכלפי ר. גם יחד הסעד של חיובם ב 133400 ש"ח;   כאשר סעד זה נתבע הפעם אך בשם התובעת 2 (בכתב התביעה המקורי נתבע על ידי י. ואמו כאחד) , בגין נזקים לדירה ובגין אובדן שכ"ד ותשלומי ארנונה בדירת התובעת.

5. ועוד חרף החלטתה של כב' השופטת למלשטרייך (וניתן אף לומר- על מנת לעוקפה), הגיש התובע תביעה חדשה על סך 38,653 ש"ח, הפעם בשם חברתו בוצ'לי, כנגד מ. בלבד. במסגרת תביעה זו העלה התובע טענות חדשות שזכרן לא בא בכתב התביעה המקורי, וצירף מסמכים חדשים אשר אף הם לא מצאו את מקומם בתביעה הראשונה. בתביעה זו טען התובע כי במהלך חודש יולי 2004 פנתה אליו מ. בעניין עסקי (ראה עמ' 34 לפר'), וביקשה ממנו לארגן עבורה בדחיפות את אירוע החתונה ולעצב עבורה את שמלת הכלה, מאחר והיתה בשלבי הריון מוקדמים. לטענת התובע, בשלב זה ניסה להסביר למ. כי החברה אינה נוהגת לארגן אירועים, בוודאי לא כאלו שנקבעו בדחיפות, מאחר והדבר יאלץ אותו להשהות את כל פעילותה של החברה. לטענתו, הנתבעת הבטיחה לו כי תגמול לו בפיצוי כספי הולם, ובהסכמה ללא תנאי למחיר בו ינקוב. לאור האמור, הציב התובע מספר תנאים מוקדמים לארגון החתונה, כגון שהחברה אינה אחראית לאולם ולקייטרינג אלא רק ליום האירוע, וכי על מ. לשלם מקדמה בשיעור 50% מכלל התמורה בגין ההוצאות והתשלומים בהם תאלץ בוצ'לי לעמוד. לטענת התובע, לאור מצבה הכלכלי של מ., ניסתה זו לשכנע אותו לוותר על תשלום המקדמה; והבטיחה כי בערב האירוע תעביר לידיו את הכספים שיתקבלו מהאורחים. לאור האמור, ולאור העובדה שלא ניתן היה באותו שלב להפעיל את קו הייצור של בוצ'לי, מאחר ושלבי הפרסום של סימן המסחר שלה טרם הסתיימו (עמ' 14-15 לפר'), הסכים התובע לארגן את החתונה.

6. ביום 22.07.04 חתמה מ. על הסכם הזמנת לקוח מס' 3151, לפיו התחייבה לשלם לתובע סכום של 22,300 ש"ח+ מע"מ בעבור ארגון החתונה (נספח א' לכתב התביעה, נ/58). על פי ההסכם, בוצ'לי תספק למ. את שמלת הכלה, בגדי החתן, בגדי אבי הכלה, עיצוב והדפסת ההזמנות, הסעת הזוג למוקדי הצילומים ולאולם האירועים, הסרטת וידאו, וארגון לוגיסטי של האירוע עצמו.

 בנוסף מציין התובע כי רכש את כל חומרי הגלם ואביזרי האופנה, נסע עם הנתבעת ואחותה לת"א לבחור בדים ולמדוד את השמלה, רכש עבור הנתבעת נעלי כלה בחיפה (ולראיה הגיש תדפיס חיוב אשראי המעיד על רכישת נעליים בסך 250 ש"ח ביום 28.07.04- ראה תצ/2 לתצהירו של התובע בתביעת החתונה ועמ' 38 לפר'), וכן רכש נעליים עבור רו., ואף עבד מסביב לשעון על מנת לספק את רצונות הנתבעת (ראה נספחים א'- ד' לכתב התביעה). ביום החתונה, היתה לבושה משפחת הנתבעת בבגדים האיכותיים ביותר שקיימים, והוא עצמו שימש כנהג "לימוזין" אישי לאורך כל היום. בנוסף צילם התובע, לבקשת הנתבעת, תמונות "מאחורי הקלעים" בכל אתרי הצילום במצלמתו שלו (התמונות צורפו כתצ/3 ותצ/5 לתצהיר התובע בתביעת החתונה וכן נספח ה' לכתב התביעה).

כשהסתיים האירוע, נסעו התובע ורו. לבית הנתבעים, ושם העביר לידי מ. חשבונית שערך מבעוד מועד עבור שמלת הכלה ובגדי החתן בלבד, והבטיח להנפיק חשבונית מס עבור כלל המוצרים לאחר התשלום בפועל (נספח ו' לכתב התביעה). בחקירתו הנגדית הודה התובע כי לא הנפיק חשבונית על סכום זה או כל חשבונית אחרת (עמ' 33 לפר'). ואולם, מרגע זה, החלה מ. במסכת דחיות ותירוצים שבסופה לא שולמה לו תמורת עבודתו (ראה עמ' 37 לפר'). נוסף לאמור טוען התובע כי בשלהי חודש אפריל 2005 ביקש ממ. להחזיר לו לפחות את בגדי החתן על מנת שיוכל לעשות בהם שימוש, אולם זו טענה כי שלחה את הבגדים לחבריה בארה"ב (נספח ז' לכתב התביעה, נ/55). לאור כל האמור טוען התובע כי על מ. לשלם לבוצ'לי סכום של 22,300 ש"ח+ מע"מ, כאשר על פי תנאי ההסכם, הסכום האמור נושא ריבית שנתית של 14% על התשלומים שלא ישולמו במועדם. לפיכך חייבת הנתבעת בסכום של 38,653 ש"ח.